באותם ימים אותה דוגמנית הייתה כמה ימים לפני מחזור. אתן בטח מבינות כמה היא הייתה שמנמונת. באותו רגע קלטתי איך הערה אחת שקשורה למידת הרזון יכולה לרסק גם כוכבת מצליחה בסדר גודל כזה.

בשנת 1998 במסגרת אודישן של בגדי ים התמוטטה אחת הבנות שהגישה מועמדות בחדר ההלבשה של הסטודיו. בחיפושים אחרי הטלפון חילצו הבנות מהתיק שלה קופסא והכירו לי את הלקסדין (משלשל). אמרו לי "עדי, כשרוצים להוריד 3-4 קילו – זו הדרך.".

בשנת 1999 הכרתי נערה מדהימה בשם קטי, אנורקסית ששקלה 33 קילו והייתה בגובה מטר ושבעים. בעקבות פנייה של עובדת סוציאלית שטענה שאני יכול להשפיע על אותה נערה התחברתי אלייה. מכיוון שאז באותן שנים מספר המיטות שהיו במחלקות היה חד ספרתי והמתנה מעל חצי שנה, נאלצנו לאשפז אותה בבית חולים פסיכיאטרי בנס ציונה.

מה לנערה בת 15 שבסך הכל רצתה להוריד 2 קילו לחפש במחלקה של אובדניים? זו האפשרות היחידה שהייתה אז ואחרי מספר חודשים הצלחתי לשחרר אותה במשקל נורמלי. אפשר לסמן לדעתי את שנת 2000 כשנה בה נשאבתי לעולם האפל ביותר. זו השנה שמיכל זוארץ הזמינה אותי להתארח אצלה בתוכנית ביום שישי בערב ובמהלך הראיון הכניסה לאולפן נערה שטענה שהצלתי את חייה. זו הייתה אותה קטי הנערה המדהימה שליוויתי באותן שנים.

לאחר התוכנית, ביום ראשון כשהגעתי לסטודיו היו במשיבון בתא הקולי 174 הודעות של ילדות, נערות, נשים וגם קצת גברים – "עדי תציל אותי!".

ההתחלה האמיתית

לאחר שהזמנתי את חלקם למשרד התברר לי מה כולם רוצים – להראות טוב, להיות מקובלות, להיראות כמו אלה בתמונות שאנו מצלמים. באותן שנים הדוגמניות שצילמתי היו מידה 38. מהר מאוד מצאתי את עצמי מוקף בעשרות נערות, ילדות ונשים מכל קצוות הארץ שחלו במגיפה הנוראית מכל – הפרעות אכילה.

נפגשתי עם משרד הבריאות ועם חברות מסחריות. הסברתי להם את הקשר בין המגיפה לבין תעשיית היופי והמודל החברתי המעוות וההזוי שאנחנו בונים.

בשנת 2003 יחד עם חברת הכנסת ענבל גבריאלי כתבנו הצעת חוק שתגביל את העסקת הדוגמניות הרזות כי הבנתי שזו הדרך הנכונה במדינת חוק. לצערי שבועיים לפני הגשת הצעת החוק הכנסת התפזרה ונאלצתי להתחיל את הכל מההתחלה.

המשימה והשליחות שלי

הייתי מגיע לסטודיו מדי בוקר ואם באותן ימים הייתי מורגל לקבל כ-30 בקשות ביום להתקבל לסוכנות, קיבלתי במקביל כ-20 פניות ביום מאנורקסיות ובולמיות. הבנתי שאיני יכול לחיות את שני העולמות כמות שהם. הבנתי שעליי לשים את הכל בצד גם אם זה דורש לבטל את עצמי כמעט לגמרי.

הבנתי שנפל בידיי משהו הרבה יותר חזק מכל מה שהכרתי – והאמינו לי הכרתי. עברתי בחיי שיאים אבל אין כמו ההרגשה הזו של לקחת לשיחה נערה בת 15 מרוסקת לגמרי עם דופק 35 ולהביא אותה אחרי מספר חודשים חזרה לספסל הלימודים עם חיוך ואהבה עצמית.

הבנתי שזו המשימה והשליחות שלי.

תחת הכותרת של סימפלי יו, קיימנו פעילויות חברתיות בכל רחבי הארץ. תחרויות יופי, אודישנים, סדנאות והרצאות. במסגרתן נפגשתי עם אלפי בני נוער כל חודש בבתי ספר וקהילות הנוער. נפגשתי עם חיילים וחיילות ולאחרונה התחלנו לשתף פעולה עם חיילות שונים בצבא להעברת סדנאות לחיילים. העברנו הרצאות גם לקהילה העסקית וראיתי כמה כולנו נגועים ומורעלים מהסם המשקר הזה. סם הרזון.

זה לא משנה אם את בת 5, 15 או 55 אם את מסביון או מקריית שמונה, כולן שואפות להיות רזות בלי לדעת מה ההגדרה של רזה. האם רזה זה 40 קילו, 60 או 70 קילו? מידה 24, 28 או 34? כשאני התחלתי בשנת 97-98 מידת הדוגמניות הייתה 38.

ב-2005 הקמתי את עמותת המרכז הישראלי לשינוי הרגלי אכילה והצלחתי לקבץ סביבי עוד אנשים טובים שבאים ממקום נקי ללא שום אינטרס כספי. אני יודע שקשה למצוא כאלה אך התמזל מזלי.

המרכז הישראלי לשינוי הרגלי אכילה

במסגרת העמותה מצאנו את עצמנו כמרכז רפואי לכל דבר. ניסינו לעזור בקידום אשפוזים, לתת שירותיי תזונאיות, פסיכולוגים וקואצ'רים ללא תשלום אך הרגשתי שזו רק טיפה בים.

גם אם נצליח לעזור ל-1000 נערות זה יהיה כלום לעומת התהום הענקית ששואבת לתוכה נכון להיום קרוב למיליון איש בארץ.

נכון, הפרעות אכילה לא מגיעות רק ממודל חברתי. יש 1001 סיבות המביאות אותנו למצב של הפרעות אכילה אך אני היית עד חי לתחילתה של המחלה החברתית. אני הייתי צלם טסטים אחד מתוך החמישה בסוכנות Elite, Ford ו-IMG. הייתי ב-Hardcore של התעשייה. חייתי איתם 24 ביממה.

הייתי עד למסיבה העיתונאים בה הכריז קלווין קליין שקייט מוס העלתה לו את המכירות ב-450%. להזכירכם, קייט מוס הייתה שלד עצמות וממנה מגיע השם "הרואין שיק". אז גם הבוקר שלי צחק או לא צחק ואמר בסוף המסיבה "נו עדי, אתה צריך להיות מרוצה. מעכשיו אתה תצלם רק נשים אמיתיות. כי מעכשיו באופנה השפה השתנתה. המעצבים בוחרים אחרת".

באותו חודש, כל ירחוני האופנה באירופה וארצות הברית עברו להרואין שיק. בכל צילום בלטו עצמות הבריח והרבה ניסו לחקות את הצילום של קייט מוס עם עמוד השדרה הבולט.

אני עדיין לא הבנתי מה ההשלכות של זה אך הבנתי שמשהו לא נכון קורה.

בהמשך, הספקתי להכיר בארץ את המשלשלים למיניהם, את הטיעונים לסוגיו השונים, את השימוש הנפוץ בו ואת כל האביזרים והתמריצים המובילים להפרעות אכילה.

נפגשתי עם המפרסמים הגדולים ועם המנכ"לים של החברות המובילות בארץ. כן - אלה המשועבדים למודל הרזון. ניסיתי להסביר להם, להראות להם ולתת להם לחוות את מה שאני רואה. אך לצערי מהר מאוד הבנתי שכמעט לאף אחד לא איכפת. אם זה לא לביתו, לבתו או לכיסו זה לא מעניין אותו. גם אם הוא מנכ"ל, סמנכ"ל שיווק או מפקח במשרד פרסום.

צבירת תמיכה

באחת הישיבות שלי בכנסת (הופעתי לכל ישיבה וישיבה שהתבקשתי במשך 12 שנה) הפנתה אותי מזכירת פניות הציבור והכירה לי את ד"ר רחל אדטו. היא אמרה לי: "אני יודעת שאתה על סף ייאוש אך כדאי שלפני שתרים ידיים תכיר אישה מדהימה, חברת כנסת ובנוסף היא דוקטור."

עליתי לחדרה, הכרתי בחור בשם ליעד, עוזרה הפרלמנטרי של ד"ר אדטו – מלח הארץ. חבל שאין אנשים כאלה בפוליטיקה. התיישבתי מול ד"ר רחל אדטו ושפכתי את ליבי.

הוצאתי את כל ההוכחות וכל העובדות שאספתי ב-10 השנים האחרונות. היא הסתכלה בעיניי ואמרה לי "עדי, הבנתי שאתה רץ מרתון. גם אני רצה מרתון. עלינו להוכיח רק דבר אחד בבית הנבחרים הזה. שזה פיקוח נפש." נכנסנו למרתון של עבודה, מחקרים, ביקורים באין ספור בתים של חולים שונים ומחלקות. עשינו עבודה אמיתית.

נעזרנו במשרד הבריאות, פסיכיאטרים שונים, פרופסורים ואוניברסיטאות. הכל כדי להבין כמה מודל היופי משפיע. לאחר עבודה מאומצת של שנה וחצי הגיעו כולם למסקנה אחת והיא: הקשר הישיר בין מודל היופי לבעיות של דימוי גוף והפרעות אכילה הוא ישיר ומכריע.

אני חייב לציין שבכל אותם שנים ללא עזרת המדיה ובעיקר מערכת חדשות ערוץ 2 וידיעות אחרונות שהיו התומכים והמובילים לאורך כל הדרך ובלעדיהם אין מצב שהחוק הזה היה עובר. לאחרונה גם מערכת ישראל היום הצטרפה למאבק.

באותם שנים של עשיית החוק המדיה נתנה את שלה ואנחנו חשפנו את האמת בפנים. לפעמים זה היה כואב (סרטון השואה שהפקנו), לפעמים זה היה אגרסיבי, האשמתי ישירות את חברות האופנה אך זה כאין וכאפס לעומת מה שיקרה אם לא יהיה שינוי...

לפני כשנה וחצי עבר חוק הפוטושופ ובו בעצם נאסר על דוגמניות בתת משקל להופיע בפרסומות ומגביל את השימוש בפוטושופ להצרת היקפים. בפועל כרגע אף אחד לא אוכף את החוק.

לכן הגענו לשלב שבו צריך להכריע. אני חייב לציין שוב, ניסינו לעשות הכל בדרכים טובות, ישרות ובלתי פוגעות אך די. זה נגמר. אינני מסוגל לענות ל-10% מהפונים והפונות וזה קורע אותי. אינני יכול להשלים סדנאות עם נערות במשך 3 שבועות כי יש עוד 40 נערות בדרך. הגיע הזמן שניקח כולנו אחריות ונפעל בשני מישורים. במניעה ובטיפול.

מניעה

במניעה אנו יודעים בדיוק מה לעשות וכדי שזה יקרה, אנחנו נצטרך כולנו הצרכנים להתגייס. בכל עיר, בכל מדינה ובכל יבשת. בשנה האחרונה הכנו את עצמנו טוב טוב למהפכה. יש באמתחתנו קליניקה משפטית מהטובות בארץ במרכז הבינתחומי בהרצליה בהובלת עו"ד אילן יונש והמנטור עו"ד ד"ר רענן הר-זהב. יש לנו קונספט שמתאים לבתי הספר ולמערכת החינוך איתם אנו במגעים עם הנוגעים בדבר. יש רוח חדשה נושבת במשרד החינוך וזה מבורך.

במקביל ייצרנו שפה חדשה, אתר חדש וצבא של חיילים ופעילים בכל העולם. בימים הקרובים ייפתחו הסניפים הראשונים שלנו בלונדון וניו יורק ובתקווה שעד סוף הקיץ נהיה מרושתים בלפחות 16 מדינות נוספות. כולם צעירים, מוכשרים, בעלי מקצוע ורעבים לשינוי. השפה החדשה תבדיל בין השקר לאמת. בין הפנטסיה למציאות. בין ה-real ל-unreal.

אנו נחשוף בכל העולם את כל מה שאמיתי ולא אמיתי. אנחנו ניתן למפרסמים ובעיקר למעצבי האופנה להבין שהם הגזימו. לקחו את מידת הרזון רחוק מדי ואת השימוש בתוכנות כמו פוטושופ הפכו לכלי משחית. מעכשיו אנחנו נקבע להם. מעצבי האופנה צריכים להבין שאת הבגד מתאימים לאישה ולא את האישה לבגד. שיש דבר הנקרא גנטיקה. שאישה לא מגיעה ב-One size.

ניתן להמשיך לחיות בעולם של פנטסיה. אבל כזו שאפשר להריח, כזו שאפשר לגעת בה. בטח ובטח לא כזו שאפשר למות ממנה.

לא מדובר על מהפכה ענקית בתעשייה או פגיעה בהכנסות. מדובר על שינוי קטן בתפיסה. יש להבדיל בין רזה לרזה מדי כי זה ההבדל בין חיים ומוות. בעוד כחודש נערוך מסיבת עיתונאים בתל אביב לכל אמצעי התקשורת המקומית והבינלאומית ובה נחשוף את השפה ואת הטרנד החדש שייכנס לעולם האופנה. טרנד ה-Real.

טיפול

בנושא הטיפול, יש לנו משימה לפתוח מרכז ייחודי מסוגו בעולם המתמחה בבעיות של דימוי גוף. יש לנו את כל הכלים, את כל הידע ואת הצוות המובחר כדי לבצע את זה. לשם אנו נפנה את כל המשאבים שלנו. נותר רק להקים אותו.

כשגורם המוות מספר 1 בישראל בגילאים 15-24 הוא אנורקסיה (ברור שלא ידעתם...) וכשיש מליון חולים בארץ כאשר לפחות 50% מתוכם חולים במחלה החברתית ואת אותם 50% ניתם להקטין ל-0, נשאר רק להבין שהמטרה מקדשת את כל האמצעים.